היום נטייל בסמטת היגון

שד הזדון. היום נטייל בסמטת היגון. היום תהיה כאחת המקוננות. היום בשורה רעה לי אליך. היום תלקק את כל שכבות הקוורץ שהתגבשו מדמעותי. פה בסמטת היגון, בצומת סמטת הכלבים ומעונו של אשמדאי, תקונן בצעקה גדולה את הכאב הגדול שזרעת בחיי. אתה טינופת, אורי דניאל. היום אנפץ את כל האמונה שלך, היום אגדע את כל הרוח הרעה שבראשך. כל שביל עליו פסעת הפך להיות שביל מרושע. זוכר את לשונך המשולחת לכל עבר? עכשיו היא שרועה בעינוייה. קארברוס התענג על להבי הסכינים שהיו בלשונך. לשון מענה.

ראה את ההר שממול, הרותח בלבה שלו, שם מחדד קארברוס את שיניו. שם, בהר הזה שוכנת ארץ חרבה. שם אשים אותך היום, אורי דניאל. שם אשב ואקשיב לקינת הצווחה שלך, שעה שהלבה הזו תלחשש בעורך והעור השרוף שלך יחשוף את גופך הרקוב, המשחית והרע. אתה רע, אורי דניאל. אתה רע, שד הזדון. עכשיו אתה צועד בעקבותי בסמטת היגון וצועק את הכאב שלי. אתה רוצה קצת מים. זרזיף קטן של דמעת יגון אולי תקבל. אתה מותש, אני יודעת. הבט בי בן זנונים שנולד לחטא. אתה שנגסת בנתיב חיי, היום האימה היא משכנך, היום האימה הגדולה תדקור בליבך. שד הזדון, אתה חרא.

אורי דניאל, הלבה הרותחת מחפשת את עורך. אנחנו קרבים. אתה תצעק את יגוני. האימה שוב עולה בך, אני יודעת. אני רוצה לשמוע את הפחד שלך. אני רוצה לראות אותך חורק שיניים. אוי להורים האומללים שיצרו יצור רע שכמותך. היום הרת עולם, זוכר? כן, זה כואב. עורך נחרך. אתה צווח. זוהי צווחת המקוננות על כל הרע שנטף מנשמתך, שד הזדון. אתה מלא חרון, כאב ושינאה. קארברוס ממתין לבשרך הצלוי. פניך מגואלות בזוהמה. היום יום טוב.